בביצוע אורן ברק, הראל גרזוטיס ונונציה פיצ׳יאלו
מופע ראשון: יום חמישי, 14 במארס בשעה 20:00

המרכז לאמנות עכשווית שמח להודיע על עבודת מיצג חדשה, וכותרתה ישבנים יודעים זאת, המוצגת כחלק מ״להרוויח במצב של חבות״ – תערוכת היחיד החדשה של אלכס מירוציו (1981, סיביו, רומניה. חי ועובד בקלוז׳-נאפוקה, רומניה). המיצג נוצר עבור המרכז לאמנות עכשווית תל אביב בהשתתפות שלושה מבצעים ושלושה אביזרים.

הפרקטיקה של אלכס מירוציו נפרשת על פני טווח רחב של מדיות ופעילויות, לרבות פיסול, רישום, כתיבת שירה ומיצג ובצדם פרויקטים ביקורתיים ואוצרותיים. בעבודתו, הכה אינטלקטואלית ובד בבד פיזית עד מאוד, הוא מרחיב את המושגים ״התקרבות״ ו״קִרבה״ בכל הנוגע לזמן, תוך שהוא מציג ״אופנים מפורקים של השגת למשמעות״. בדרך פעולתו, הוא מבקש להנגיש את הבנת הגוף כ״מאורע פרפורמטיבי סוער״, תוך שהוא שואב השראה מן הפואטיקה של חוסר בית ואי-נראות. באמצעות יצירותיו, הוא בוחן דרכים להשהות מערכים של עשייה ואי-עשייה, חשיבה ואי-חשיבה.

המיצגים של מירוציו מתמודדים לא אחת עם הקושי למות תוך שהם מלעיגים על רעיון הרצון החופשי ועל האפשרות להקנות משמעות לדברים באמצעות מתן שפה מקוטעת לגופים המשלימים עם מגבלותיהם וחסרונותיהם האנושיים. ב״ישבנים יודעים זאת״, המבצעים שסועים בין רצונם לראות את השלם ובין צפייה בנירוזות שלהם.

האמן מתאר את ״ישבנים יודעים זאת״ בדרך הבאה:

האתגר בפרויקט זה הוא להפוך סוג מובחן של ידע לנגיש, ידע של יחסינו המורכבים עם הצד האחר של הטקסטואליות. אגב התמקדות בפואטיקה של קריאות מאחור, כלומר קריאות של פתחים, כניסות, סגירות, יציאות, מרכזים וחורים, היא מציעה אמצעים לראייה והבנה של העולם ושל ה״אחר״. היא עושה כן באמצעות אימוץ העלמת העצמי ופיחותו כנושא וכמעבר לתפישה עמוקה יותר של אנושיותינו. מהלכים של חשיבה מהודקת הנטמעים בפעילויות חסרות רסן הנדחסים או נמתחים, ופעולות המשובשות על ידי חשיבה בבחינת עשייה הם כמה מן האסטרטגיות שנוקטים המבצעים על מנת לערער את שיפוטי הצופים ואת אמונם בפרויקט עצמו. העבודה שואבת את השראתה מתפישת ה״טוב״ של אייריס מרדוק הגורסת שיש להתבונן בשלֵם ומרחיבה את ההבניה התרבותית של הגבריות ושל דימוי הכוח על פי פרשנותו של לאו ברסאני. חוסר נחת מן הרגע העכשווי עשוי להציע אפשרויות חדשות במקום קונפליקט, מאחר ש״לחיות״ את דימויך העצמי מקשה עליך להעלים את העצמי שלך. אמנים מבצעים מציעים לעתים קרובות ניסוחים למחצה של העצמי, מוותרים לפעמים על האמת שלהם עצמם, דוחים לשלב מאוחר יותר את הצגתו של דימוי מאוחד של האינדיבידואליות שלהם, מאחר שהם רדופים ומבועתים מן הסבירות הגבוהה של כישלון התוצאה. הדחף להיות טוב/ה, להציב בסיס לכל דבר, מערער את ההווה, קולע את הגדרת שמם לתוך הווה קשה, בלתי מספק, המועד לכישלון עם כל נשימה ונשימה.

כניסה חופשית